מדינת ישראל נ' עמי מוצרי נוי בע"מ ואח'

הכרעת -דין

1. כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום בגין פיטורי עובד מעבודתו במהלך 30 ימים

לאחר תום שירות מילואים העולה על יומיים רצופים (להלן- התקופה המוגנת)

ובהעדר היתר מאת ועדת התעסוקה, עבירה על סעיף 41א(ב) לחוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה), תש"ט- 1949. (להלן- החוק ו/או חוק חיילים משוחררים).

2. בהתאם למפורט בכתב האישום הנאשמת 1 הינה חברה בע"מ אשר עיקר עיסוקה במכירת מוצרי נוי ומתנות ברח' העבודה 53 בת ים(להלן: החברה). הנאשם 2 היה במועד הרלוונטי לכתב האישום מנהל ובעלים של הנתבעת 1. החל מחודש 2/08 העסיקו הנאשמים את העובד – דניס פורושין (להלן: העובד) בתפקיד נהג בנאשמת 1.

העובד שירת כחייל מילואים בתאריכים הבאים: החל מיום 8.1.08 ועד ליום 22.1.08, החל מיום 10.6.08 ועד ליום 8.7.08 והחל מ יום 13.7.08 ועד 13.7.08ליום. ביום 27.7.08 פוטר העובד מעבודתו.

עיקר טענות המאשימה –

3. לטענת המאשימה יסודות העבירה התקיימו במקרה זה במלואם כעולה מהודאת הנאשמים. המאשימה הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה ברמה הנדרשת כדי להרשיע את הנאשמים בעבירות המיוחסות להם. מגיליון החקירה של מר הרוש (מא/3) עולה כי הוא מודה בפיטורי העובד במהלך התקופה המוגנת לאחר סיום שירות המילואים.

כאשר נשאל המפקח לעניין טיב עבודת העובד השיב כי במהלך חקירתו סופר לו על התנהגות העובד אשר לכאורה גרם נזק לחברה. טענה זו לא הוכחה במהלך המשפט ונשארה בתור טענה בעלמא כמו כן, איננה רלבנטית לקיום יסודות העבירה בפרט שעה שהיה על הנאשמים להעלותה בפני ועדת התעסוקה.

לחילופין נטען ע"י המאשימה כי ככל שאכן התנהגות התובע הייתה מסוכנת, לא ברור מדוע לא הועסק העובד כמחסנאי עד לסיום התקופה המוגנת. העובד העיד כי אף פעם לא הגיע שיכור לחברה וכי לא הייתה סיבה אמתית לפיטוריו. בנסיבות אלה סבורה המאשימה כי הוכח מעבר לספק סביר כי התקיים היסוד הנפשי של מודעות לטיב המעשה ולקיום הנסיבות.

4.אשר לפרשת ההגנה נטען כי גרסתו של מר הרוש שונה מהגרסה אשר מסר בפני חוקר המוסד. מדובר בעדות כבושה על כן משקלה וערכה של העדות מועטים. עוד נטען כי הוכח היסוד הנפשי מעבר לכל ספק סביר שעה שמר הרוש העיד כי היה מודע לעובדה כי במועד פיטורי העובד עדיין לא חלפה התקופה המוגנת. במקרה זה מתקיים האמור בסעיף 20 (ג)(1) לחוק העונשין הקובע מפורשות כי "רואים אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום נסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם".

לטענת המאשימה שלושת הצירים, העובדתי הראיתי והמשפטי מתכנסים לכדי מסקנה ברורה וחד משמעית , על פיה המאשימה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי הנאשמים ביצעו את העבירה המיוחסת להם בכתב האישום.

עיקר טענות הנאשמים -

5. לטענת הנאשמים אין חולק כי פיטורי העובד היו מטעמים רלוונטיים מוצדקים והכרחיים, בשים לב לעובדה כי העובד היה מופקד על רכב החברה ונהג שיכור תוך סיכון שלומו ושלום הנהגים האחרים והעמיד את החברה בפני סיכון בלתי סביר.

עוד נטען כי בנסיבות מקרה זה לא התקיים היסוד הנפשי שכן פיטור העובד לא נעשו מתוך ידיעה כי הדבר נעשה במהלך התקופה המוגנת. בניגוד לטענת המאשימה, מר בן הרוש העיד כי הידיעה אודות הוראות החוק האוסרות לפטר בתקופה המוגנת הובאה לידיעתו רק לאחר הפיטורים ומכאן עולה כי המאשימה לא עמדה בנטל להוכיח כי התקיים יסוד נפשי של מודעות במקרה דנן.

6.לסיכום טענו הנאשמים כי הואיל והוכח כי הפיטורים היו עניינים ונדרשו לאלתר לאור הסיכון אותו יצר העובד וללא כל מודעות כי הינם בתקופה המוגנת , נוכח העובדה כי ההליכים המקבילים שננקטו כנגד הנאשמים הסתיימו זה מכבר, אין עניין לציבור בהרשעת הנאשמים במסגרת הליך זה. עוד נטען כי עיון בראיות התביעה מעלה כי לא הייתה כוונה פלילית במעשה הנאשמים והנאשם 2 כלל לא פיטר את העובד .

הערכאה לבחינת חוקיות הפיטורים הינה בית הדין לעבודה ולא ועדת התעסוקה. במהלך ניהול התיק ובמועד ביצוע החקירה עלה כי נסיבות הפיטורים היו סבירות ומתבקשות על כן ברי כי הפיטורים לא נעשו עקב המילואים.

העדים-

7.מטעם המאשימה העידו מר רונן רובין חוקר משרד התמ"ת , מר דניס פורש- העובד. מטעם הנאשמים העידו מר דורון הרוש – מנכ"ל הנאשמת 1 ומר שלום נחיסאי – בעל החברה.

8 .המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לענייננו מצויה בסעיף 41 א (ב) לחוק חיילים משוחררים הקובע כדלקמן: